בת לאמא - פפיק ואבא ארדשק. בת זקונים כשלפניה 2 אחים גדולים: ורטן- הבכור , ונונוש – האחות שנפטרה בגיל 4 ממחלה שאינה ברורה. שמה המקורי היה דרניק אברהמיאן. היא נולדה בבית, כשהמיילדת השכונתית יילדה אותה.
הם התגוררו בדירות שכורות, ובשל כך, נהגו לעבור באופן תדיר, בין שכונות שונות. זו הסיבה שהיא אינה זוכרת כתובת מגורים מדוייקת.
סבתא מספרת שמכוון שהייתה הכי קטנה במשפחה, הייתה מאוד מפונקת. למרות המצב הכלכלי הקשה שהיה בביתם, הוריה נהגו לקנות לה כל מה שביקשה. עובדה זו גרמה לאחיה הגדול, לקנא בה מאוד, ולעיתים אף להרביץ לה. סבא – ארדשק היה מנהל חשבונות.
סבתא רבא - פפיק, הייתה מורה למלאכת יד בבית ספר נוצרי.
היא החליטה שסבתא תלמד בבית ספר בו היא מלמדת, ומאחר ולא היה מי שישמור עליה בבית, היא שלחה אותה לבית הספר כבר בגיל 5.
8
שנים שהתה סבתא בבית הספר, ולדבריה לא למדה דבר.
היא זוכרת שהיה לה מאוד קשה להתרכז בבית הספר, ולהקשיב למורים בשיעורים.
העובדה שאמה הייתה מורה בבית הספר הקלה עליה מאוד.
כך למשל , היא הייתה התלמידה היחידה בכל בית הספר , שלא חויבה להגיע עם תלבושת אחידה. הסיבה: סבתא רבא סברה שהתלבושת האחידה מסורבלת ומכוערת, ולא הסכימה לשלוח את בתה לבית הספר עם התלבושת הנהוגה.
אחת החוויות שסבתא זוכרת מבית הספר, היא את ביקור המפקחים.
מידי זמן מה היו נוהגים להגיע לביקור בבית הספר מפקחים מטעם משרד החינוך לביקורת
מאחר והיא הייתה ללא תלבושת אחידה, כשהמפקחים הגיעו , נהגו להחביא את סבתא בשירותים.
השירותים , שהיו בזמנו, רק חור בתוך האדמה (שירותי "בול פגיעה"), היו מקום צר וחנוק, ללא מרחב גדול.
סבתא נאלצה לעמוד זמן רב, עד שביקור המפקחים יסתיים.באחד מהביקורים, במהלך ההסתתרות בשירותים, סבתא נפלה לתוך הבור.
שרת בית הספר גוייס למשימה, לחלץ את סבתא.
שתי עובדות הקלו עליה לעבור את תקופת הלימודים:
ראשית, באותה התקופה הבנות לא היו חייבות ללמוד ולכן לא החמירו עמה. וכאמור, היא הייתה הבת של המורה .
היא הצליחה לעבור את תקופת בית הספר, בעזרת אביה, שהיה מכין לה את שיעורי הבית, לא עם הרבה חוויות למידה נעימות במיוחד.
סבתא אהבה להכין תסרוקות שיער לחברותיה, אך יותר מכל אהבה לסרוג. כבר בגיל 7 החלה לפתח תחביב זה, אולם אימה סירבה לזה, ונהגה להכות את סבתא בידה. סבתא לא ויתרה , לקחה את הצמר והמסרגות וסרגה מתחת לשולחן, כשהיא מתחבא מפני אמא.
את שנות ילדותה הראשונות בילתה סבתא בחברת ילדים מעדות ודתות שונות. אף על פי שמערכת היחסים הייתה טובה, סבתא רבא התנגדה לכך שתשחק עימם והגבילה אותה לשחק רק עם ילדים יהודים.
המשחקים העיקריים ששיחקו היו : קלאס, קפיצה בחבל וחמש אבנים.
החברה בה גדלה סבתא הייתה חברה שמרנית. כמו כל ילד בגיל ההתבגרות סבתא זוכרת שהיו לה ויכוחים עם הוריה. אחת הדוגמאות לחילוקי דעות היו בנוגע ללבוש. הבנות בתקופה ובחברה ההיא חויבו ללבוש חצאיות. סבתא לא אהבה זאת. היא נהגה להביא לבית הספר מכנסיים בתיק, וכאשר יצאו לפיקניק או כל אירוע מחוץ לבית הספר, הייתה מחליפה למכנסיים.
בגיל ההתבגרות , הם היו נוהגים לקיים מפגשים חברתיים בהם היו רוקדים ומציגים הצגות. כל המפגשים 
התקיימו בשעות הערב המוקדמות, כשסבתא הקפידה לחזור הביתה לפני שעות הלילה המאוחרות.
עם הגיעה לגיל 18 הצטרפה סבתא לשאר בני המשפחה, ולמרות שלא היה מקובל שנשים תעבודנה היא יצאה לעבודה.
היא עבדה בחנות סריגה, ובכך סייעה להתגבר על המצב הכלכלי הקשה שבו הייתה משפחתה.
ב- 1953 הקשר בניהם חודש באופן מקרי , כשמשפחתה של סבתא שוב עברה דירה לרחוב שנקרא קוצ'ה מלאק (רחוב המלך). ברחוב זה התגוררה ממול המשפחה של סבא מנשה.
אחת מחוויות הילדות שסבתא זוכרת היא את התהלוכות שקיים שאה, המלך הפרסי מוחמד רזה פהלבי. אחת לכמה זמן, נהג המלך לעבור בחוצות העיר עם כרכרה מפוארת כשההמון עומד בצידי הרחוב ומריע לו. התהלוכה עברה ברחוב פהלבי- רחוב ראשי בעיר, בסמוך לביתם של סבתא וסבא. סבא וסבתא עמדו לצידי הכביש מצפים לראות את השאה ואישתו, ולנופף להם עם דגלים, בזמן שעברו לידם. 
הם נהגו לצאת יחדיו לטיולים בפארק מאוד מפורסם במערב טהרן שנקרא קהזם אבט.
בשנת 1962 בגיל 28 סבתא דבורה התחתנה עם סבא מנשה. 
שנה אחר כך, הגיעו לטיול בארץ, שבעקבותיו עשו עלייה לישראל.
סבא שכנע את סבתא שמקומם היחידי , כיהודים, הוא בארץ ישראל.
לאורך כל הזמן , הוריה של סבתא התנגדו לחיבור בין סבא וסבתא , ואף לעלייה שלהם לישראל. חשוב לציין שבתקופה ההיא היה נהוג להתחתן בשידוך. סבתא מרדה במוסכמות ובחרה להקשיב לליבה וללכת עם סבא למרות התנגדות משפחתה. כשסבתא בחרה לעלות לישראל היא למעשה בחרה להתנתק מהוריה ומאחיה שנשארו באירן, ולפתוח כאן בחיים חדשים.
מיד עם עלייתם לארץ התגוררו סבא מנשה וסבתא דבורה בביתה של דליה- אחותו של סבא, במושב נווה ימין שבשרון.
לאחר כחודש עברו להתגורר בדירה שכורה בעיר נתניה, ברחוב וייצמן 58 .
בתקופה זו סבא היה היחידי שעבד. בעזרת משאית שרכש, מכר ארטיקים לחנויות וקיוסקים.
מאוחר יותר עם שיפור המצב הכלכלי רכשו חנות בכפר סבא.
בדצמבר 1963 נולדה בבית החולים בחדרה רינה- ביתה הבכורה של סבתא דבורה.
כשנתיים לאחר שהגיעו ארצה , בעידודה של הממשלה , נשלחו סבא מנשה וסבתא דבורה להתגורר במושבה קדימה שבשרון.
ביתם היה ברחוב בן צבי 86\12 . שם ,ב14 באוקטובר 1965 נולד אבא רני.
שלוש שנים אחריו נולדה חגית .
בשלב זה לשהותם בישראל סבא קנה חלקת אדמה ברחוב רוטשילד 25 , ויחד עם סבתא גידלו שם תותים ופרחים.
התקופה שבה סבתא נאלצה לעבוד בחקלאות לא הייתה קלה עבורה ולא הסבה לה אושר. 
כאמור היא הייתה ילדה עירונית לכל דבר. היא לא אהבה לגור בכפר , ולא לעבוד בשדות התותים.
יחד עם זאת בחרה שלא לקטר או לערב את הילדים בתסכוליה.
היא שכנעה את סבא לקנות חנות ולמכור שם לבני נשים.
הם בחרו לקרוא לחנות : "דבי- סלון ללבני נשים".
בשנים שלאחר מכן, סבתא דבורה תימרנה בין העבודה לבין גידול הילדים בבית.
ב-1976 הצטרפה לאחים: רינה, רני (אבא) וחגית גם כרמית.
מאחר ולסבתא לא היה רישיון נהיגה, היא נאלצה לנסוע כל יום בשלושה אוטובוסים מהמושב קדימה עד כפר סבא לעבודה.
כדי לא להשאיר את כרמית, בת הזקונים הקטנה לבד בבית בשעות הצהריים, נהגה בהפסקה לחזור הביתה, ולשוב אחר הצהריים לכפר סבא. 
ב1983 סבתא דבורה וסבא מנשה בנו בית ,על חלקת האדמה שרכשו.
שם היא מתגוררת עד היום .
1994 כשהייתה בת 65 סבתא דבורה וסבא מנשה סגרו את החנות, ובחרו להשכיר אותה.
ביוני 2006 סבא מנשה נפטר.
בתחילה, לסבתא היה מאוד קשה ללא סבא מנשה , אולם היא התאוששה בהדרגה.
היום היא ממשיכה להיות הסבתא הטובה שלנו, עם שמחת חיים כמו שהיתה מאז ומתמיד.
